<h1>סמ"ג לאוין סימן שמ"ה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שלא להמיר שנאמר (ויקרא כ"ז י') לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. שנינו במסכת תמורה הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים ואפי' יורש מימר שנאמר ואם המר ימיר לרבות את היורש ואת האשה אף על פי שכל הפרשה נאמרת בלשון זכר (עמ' ב'), לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים.
<h2>דף ג.</h2>
גרסינן בגמרא בפ"ק דתמורה א"ר יוחנן משום רבי יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם ושם מפרש הטעם. עוד גרסינן שם (ד' ב') וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו והרי מימר דניתק לעשה, ואם המר ימיר (רש"י) ולקי, ומתרץ התם הוו תרי לאוי ולא אתי חד עשה ודחי תרי לאוי, ועוד (גירסת רש"י עי' ד"ה ל"א) שאני מימר דה"ל לאו ששוה בכל, שאפילו אחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן (בין) [מ]קרבנות ציבור שיש לו בהן שותפות הרי זה לוקה משום לא ימיר אבל אין העשה שוה בכל שאף על פי שלוקה אינו מתפיס בתמורה ואין כח לעשה שאין שוה בכל להוציא מלאו השוה בכל. ועוד גרסינן שם (ג' ב') (א"ר) [א"ל ר'] יוחנן לתנא לא תתני מימר דבדיבוריה איתעביד מעשה.
<h2>דף ה:</h2>
תמורת הבכור והמעשר [ולדן] ולד ולדן אינם קרבין לעולם שנאמר אם שור אם שה לה' הוא (ויקרא כ"ז כ"ו), הוא קרב ולא ולדן ותמורתן קרבין (תמורה ה' ב'), ובפרק ואלו קדשים (כ"א א') דורשו מלא תפדה (כי) קדש הם (במדבר י"ח י"ז) הם קרבים ואין תמורתן קרבים, ודין המעשר כבכור והולדות והתמורות ירעו עד שיפלו מהם (בה) מום ויאכלו, של בכור לכהנים ושל מעשר לבעלים.
<h2>דף ז:</h2>
הכהנים ממירים את שלהם והישראלים ממירים את שלהם, ואין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור, בחטאת ובאשם לפי שלא זכו בהם מחיים ובבכור לפי שלא זכו בו בתחילה שהרי תחילתו בבית ישראל הוא, אבל הבעלים שהמירו בבכור כל זמן שהוא בביתם, וכן כהן שנולד לו בכור בעדרו הרי אילו עושין תמורה (ע"פ רמב"ם תמורה פ"א הל' ט') כדתניא בגמרא (ח' ב').
<h2>דף ט.</h2>
עוד שנינו שם בפרק ראשון ממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן ומן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים ומן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים ומן התמימים על בעלי מומין ומן בעלי מומין על התמימים שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואיזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדשן (את) למומן, אבל קדם מום קבוע להקדשן אין עושין תמורה מפני שאין בהן קדושת הגוף אלא קדושת דמים. וממירין אחד בשנים ושנים באחד אחד במאה ומאה באחד, ולוקה כמנין הבהמות שהמיר (רמב"ם תמורה פ"א הל' י"ד) שנאמר בהמה ומשמע כמה בהמות שנאמר (יונה ד' י"א) ובהמה רבה.
עוד בפ"ק תנו רבנן לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו, ומפרש שם בשל אחרים שאף על פי שאין אדם מימר בהמה בקרבן שאינו שלו אם אמר בעל הקרבן כל הרוצה להמיר בבהמה זו יבא וימיר הרי זה ממיר [בה].
<h2>דף יב.</h2>
עוד שנינו שם אין התמורה עושה תמורה ולא ולד בהמת הקדש עושה תמורה שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, הוא ולא ולדו, תמורתו ולא תמורת תמורתו, אבל המימר [ב]בהמה וחזר והמיר בה אפילו מאה כולן מתפיסין בתמורה (ע"פ רמב"ם תמורה פ"א הל' ט"ו) כמו ששנינו למעלה [הו' בתמורה ט' א'].
<h2>דף יג.</h2>
עוד שנינו שם העופות והמנחות אין עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה. קדשי בדק הבית והציבור והשותפין אין מתפיסין בתמורה לפי שנאמר במעשר בהמה (ויקרא כ"ז ל"ג) לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו א"ר שמעון והלא מעשר בכלל כל הקדשים היתה ולמה יצא ללמד על הכלל כולו [יצא] מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבן ציבור והשותפין מה מעשר קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית (ע"פ רמב"ם תמורה פ"א הל' י"א—י"ב).
<h2>דף טז.</h2>
שנינו במסכת מעילה (י' ב') ובמסכת תמורה (כ"א ב') ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שנתכפרו בעלים באחרת הרי זה מכניס אותם לבית ונועל (אותם) [עליהם] עד שימותו (ע"פ רמב"ם פסוה"מ פ"ד הל' א'), והמפריש חטאתו ועברה שנתה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא אחרת (בדמים) [בדמיה], וכן אם הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת (שם הל' ז'), ורבי שמעון אומר בפרק שני דתמורה (ט"ז א') שעברה שנתה היא מחטאות המתות, וסימן להם ותמנ"ע, ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת עברה שנתה. כל חטאת שאבדה ונמצאה קודם כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, נמצאת אחר כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או שעברה שנתה הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה הרי זו תמות (שם הל' ח'), היתה גזולה או גנובה בשעת כפרה ואחר כך חזרה אינה מתה אלא תרעה, שחטאות המתות [הם] הלכה למשה מסיני ולא קבלו הלכה אלא מאבודה (ע"פ הל' ט' שם) כדאיתא בתמורה פרק ולד חטאת (כ"ב ב').
<h2>דף טז:</h2>
כבר בארנו [בתחילת המצוה] שהתמורה חלה על בעל מום קבוע לפיכך אינו יוצא לחולין על ידי פדיון לעניין שיהא מותר בגיזה ובעבודה.
<h2>דף יז:</h2>
שנינו במסכת תמורה (י"ז ב') אילו קדשים שולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן ולד שלמים ותמורתן ולדן ולד ולדן עד סוף העולם הרי הן כשלמים וטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, רבי אליעזר אומר ולד שלמים לא יקרב שלמים וחכמים אומרים יקרב, אמר רבי שמעון לא נחלקו חכמים על רבי אליעזר בולד ולד שלמים ועל ולד ולד תמורה (י"ח א') שלא יקרב כדמפרש רבי יהושע בן לוי בגמרא (שם) משום דגלי דעתיה דמתוך מעשיו נכרת מחשבתו דלגדל עדרים קבעי. לפי דברי רבי שמעון ולד ולד תודה כולד ולד שלמים, אבל ולד [ה]תודה [ו]ולד תמורתה הרי אילו יקרבו כתודה אלא שאין טעונין לחם שנאמר (ויקרא ז' י"ב) על זבח תודה, זבח תודה (צריך) [טעון] לחם ולא ולדה ותמורתה וחליפתה כדאיתא בתמורה (י"ח ב') ובמנחות פרק התודה (ע"ט ב'). תמורת העולה ולדה ולד ולדה עד סוף העולם הרי (היא) [אלו] כעולה וטעונה הפשט וניתוח וכליל לאישים, הפריש נקבה לעולה וילדה אף על פי שילדה זכר ירעה עד שיפול בו מום ויביא בדמיו עולה (תמורה י"ח ב').
מה שאמרו בולד קדשים והתמורות שהן קרבין דורשו בפרק ואילו קדשים מריבוי המקראות, ויש דורשו מזה המקרא (דברים י"ב כ"ו) רק קדשיך אילו התמורות אשר יהיו לך אילו הולדות ונדריך זה נדר בכולן אני קורא בהם תשא ובאת.
<h2>דף יח.</h2>
וכל שבחטאת מתה באשם רועה לפיכך שנינו בפרק ואילו קדשים (כ' ב') תמורת האשם ולד תמורת האשם ולד(ן) ולד ולדן עד סוף [כל] העולם ירעו עד שיפול בהם מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, ואם ילדה אחר שהקריב אשמו הולד עצמו יקרב עולה. וכן שנינו בפרק ואלו קדשים (י"ט ב') שאם הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה עד שיפול בהם מום וימכרו ויביא בדמי שניהם אשמו, ואם כבר הקריב אשמו יפלו דמיהן לנדבה (רמב"ם פסוה"מ פ"ד הל' ט"ז), והוא שיתן המעות לשופרות שהיו במקדש ובית דין מקריבין באותן המעות עולת נדבה ונסכיהם משל ציבור ואינם טעונות סמיכה, וכן כל יפלו לנדבה שבתלמוד.
<h2>דף יט.</h2>
בפרק מי שהיה טמא (פסחים צ"ו ב') אמרינן, תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות יום י"ד אין תמורתו קרבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים (רמב"ם תמורה פ"ג הל' א' וע"ש בלח"מ), ויש מחלקין שם בהמיר קודם שחיטת הפסח להמיר אחר שחיטת הפסח, ודין ולד תמורת הפסח כדין התמורה עצמה, ותניא בפרק ואלו קדשים (תמורה י"ט א') הפריש נקבה לפסחו וילדה היא וולדה ירעו עד שיפול מהן מום ויביא בדמיהן פסח אבל אם נשתהתה נקבה זו עד אחר הפסח או שילדה אחר הפסח היא וולדה ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמיהן שלמים (ע"פ הל' ז' שם).
<h2>דף כא.</h2>
תמורת הבכור והמעשר [ולדן] ולד ולדן אינם קרבין לעולם שנאמר אם שור אם שה לה' הוא (ויקרא כ"ז כ"ו), הוא קרב ולא ולדן ותמורתן קרבין (תמורה ה' ב'), ובפרק ואלו קדשים (כ"א א') דורשו מלא תפדה (כי) קדש הם (במדבר י"ח י"ז) הם קרבים ואין תמורתן קרבים, ודין המעשר כבכור והולדות והתמורות ירעו עד שיפלו מהם (בה) מום ויאכלו, של בכור לכהנים ושל מעשר לבעלים.
<h2>דף כא:</h2>
שנינו במסכת מעילה (י' ב') ובמסכת תמורה (כ"א ב') ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה וחטאת שאבדה ונמצאת אחר שנתכפרו בעלים באחרת הרי זה מכניס אותם לבית ונועל (אותם) [עליהם] עד שימותו (ע"פ רמב"ם פסוה"מ פ"ד הל' א'), והמפריש חטאתו ועברה שנתה תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא אחרת (בדמים) [בדמיה], וכן אם הפריש חטאתו ונפל בה מום יביא בדמיה אחרת (שם הל' ז'), ורבי שמעון אומר בפרק שני דתמורה (ט"ז א') שעברה שנתה היא מחטאות המתות, וסימן להם ותמנ"ע, ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת עברה שנתה. כל חטאת שאבדה ונמצאה קודם כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, נמצאת אחר כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או שעברה שנתה הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה הרי זו תמות (שם הל' ח'), היתה גזולה או גנובה בשעת כפרה ואחר כך חזרה אינה מתה אלא תרעה, שחטאות המתות [הם] הלכה למשה מסיני ולא קבלו הלכה אלא מאבודה (ע"פ הל' ט' שם) כדאיתא בתמורה פרק ולד חטאת (כ"ב ב').
<h2>דף כו:</h2>
שנינו בפרק כיצד מערימין שהתמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו הרי זו תחת זו הרי זו חליפת זו הרי זו תמורת זו, ואין צריך לומר אם אמר הרי זו תחת חטאת זו או הרי זו תחת עולה זו שהיא תמורה, הרי זו תחת חטאת הרי זו תחת עולה לא אמר כלום, תחת חטאת שיש לי בבית תחת עולה שיש לי בבית דבריו קיימים, אבל בלשון חילול שאמר הרי זו מחוללת על זו לא אמר כלום (ע"פ רמב"ם תמורה פ"ב הל' א').
